כשאנו נכנסות לגן ולמקום המפגש עלינו לחוש את רמת האנרגיה של הילדים ואת צורת הארגון שלהם במרחב. מה שנקלוט ברגעים שקודמים לתחילת המפגש יסייע בידנו לבחור בפתיחה מתאימה.

כדי שהמפגש יצליח אנו צריכות להתאים את עצמנו למצב של הילדים. עלינו לחדד את הרגישות ואת האינטואיציה שלנו ולהתאמן בקליטה מהירה של מה שקורה בחדר ובשליפה מהירה של פתיחה. לשם כך נדרשים גמישות ואלתור.

לעתים נאלתר ונבחר בחומר אחר מזה שחשבנו עליו בבית (מתוך הרפרטואר שאנו מכירות וזוכרות). לפעמים אף נעז להמציא משהו חדש גם עבורנו: בדרך זו נפתח את היצירתיות של עצמנו ונהנה מהמצאות חדשות שיעלו לנו פתאום, אם רק נרשה לעצמנו לזמן אותן.

כדי לפתוח אפשרות לאלתור וגמישות, כדאי שבנוסף למה שבחרנו להביא לשיעור המתוכנן, יהיו לנו בתיק באופן קבוע כל מיני כלים, אביזרים ובובות, אשר מתוכם נוכל לשלוף בעת הצורך, למקרה שבו התכנון המקורי מרגיש לנו לא מתאים ל”כאן ועכשיו” המתרחש בחדר. כדאי שיהיו אלה דברים שמניסיוננו “תופסים”, דברים שאנו מחוברות אליהם ואוהבות לחזור אליהם.

בבית אנו בוחרות חומרים לפתיחת המפגש: דקלום, שיר שלום (אישי או כללי), שיר כלשהו שלימדנו בזמן האחרון, יצירה מוזיקלית, הצגת כלי נגינה, פעילות תנועה כלשהי.

ייתכן שהחומר שבחרנו לפתיחה חדש לילדים, ואולי הוא כבר מוכר להם ממפגשים קודמים. ייתכן שאנו מניחות שהילדים יהיו בצורת ארגון מסוימת במרחב: למשל – כולם יושבים. ייתכן שאנו מצפות מן הילדים למלא תפקיד מסוים בקטע שתכננו: להיות צופים, להתבונן ולהקשיב למה שאנו מציגות בפניהם; או אולי להיות ישר פעילים, להשתתף, להגיב בחיקוי, להשלים מילים וכן הלאה.

אלא שבהגיענו לגן, בהחלט יכול להיות שנמצא את הילדים ברמת אנרגיה שלא צפינו מראש: אולי הם יהיו שקטים מאוד, פסיביים, עייפים – ואולי דווקא סוערים, רועשים ומרוגשים.

באותה מידה, ייתכן שנמצא ארגון במרחב שלא היה ידוע לנו מראש: אולי כולם יושבים מוכנים בציפייה דרוכה, אולי חלק יושבים וחלק עודם זורמים פנימה, אולי כולם רצים ומשתוללים במרכז החדר ואולי הם מצויים בעיצומן של אינטראקציות חברתיות.

מה שנמצא ב”כאן ועכשיו” בגן עשוי להתאים לתכנון, אך הוא עשוי גם לא להתאים: אולי בחרנו בחומר חדש, אבל הילדים זקוקים כרגע דווקא למשהו מוכר ואהוב; אולי בחרנו בהאזנה בישיבה לשיר תוך צפייה בתמונות, אך הילדים זקוקים כרגע לפרוק אנרגיה תוך תנועה במרחב – לדהור, לרוץ או לנתר; אולי ציפינו מהילדים להיות פעילים ולהצטרף לתנועות שלנו בחיקוי, אך הם מצויים דווקא במצב של קשב וקליטה פסיבית יותר, של התבוננות ללא עשייה.

לכן:

הפתיחה “המנצחת” היא זו המהווה שילוב בין התכנון המוקדם בבית ובין המצב המצוי בגן, כפי שאנו חשות אותו. אם נפתח את המפגש נכון ומתוך התאמה שלנו לסיטואציה ולילדים, גדלים הסיכויים לכך שהילדים יקבלו את ההזמנה שלנו להצטרף למפגש מתוך רצון והתלהבות, ויהיו נוכחים בו גם פיזית וגם רגשית.  

בדיסקים ובהדרכות המצולמות מוצעים לכן מגוון רעיונות, שלפחות חלקם יוכל להוות רפרטואר החביב עליכן והמוכן לשליפה בכל עת ובהתאם למצב. אני מקווה עוד יותר שהחומרים יעוררו בכן חשק להתנסות, להמציא ולאלתר, וכך להתחבר ליצירתיות האישית שלכן.