יום אחד פגשה אותי אמא של אוֹרי, ילד מתוק מאחד הגנים שלי. היא סיפרה לי בהתלהבות, שאורי אמר שכאשר יהיה גדול, הוא רוצה שתהיה לו “מזוודה מלאה בכל מיני כלי נגינה, כמו של אילאיל”. אלא שלי אין מזוודה כי אם תיק גב רגיל, ובכל פעם יש בו כלים מסוג אחד, כששאר הכלים מאוחסנים בארונות בביתי. בעיני אורי התיק שלי נתפס כמזוודה מלאה כל טוב, כאילו היה זה תיק קסמים שאין גבול לקיבולת שלו, וכמו ארנבים מתוך כובע יוצאים ממנו כלים בשפע של צורות וצלילים. 
ילד אחר, בשם נדב, אמר לי בסיום שיעור אחד: “אני אוהב את השיעור שלך, זה כמו משחק”.

מילותיהם של אורי ושל נדב מלמדות כיצד כדאי לנו להגיש את המוזיקה ואת כלי ההקשה השונים: כמו קסם, כמו הפתעה, כמו משחק. הגשה כזו הופכת אותם למשהו מסקרן, מלהיב ונחשק. אין כל ספק שזוהי נקודת מוצא אופטימלית למפגש מוזיקלי בגן בפרט ולכל תהליך למידה באשר הוא.

כלי ההקשה השונים נבדלים זה מזה בחומרים מהם הם עשויים, בגודל, בצורות ובצבעים, בגוון הצליל הייחודי לכל כלי (גוון של פעמונים או גוון של מראקאס, צליל עץ או צליל מתכת), בתכונות הצלילים שניתן להפיק מהם (מיד נגמר? מהדהד ונשאר?) , באופן הפקת הצליל (ניעור, הקשה, גירוד) ובמיומנות המוטורית הנדרשת לשם כך, בתחושות הפנימיות השונות שמזמנת חוויית הנגינה השונה בכל כלי. כלי ההקשה מאפשרים מפגש עם העולם הפנימי והחיצוני כאחד. הם מהווים בסיס למשחק משותף שלנו עם הילדים.

בעזרת הגשה משחקית של כלי הנגינה נוכל לקדם מיומנויות מוטוריות (קואורדינציה, שימוש בשני צידי הגוף, חציית קו אמצע, תפקיד סימטרי או א-סימטרי בשתי הידיים, ארטיקולציה – אופני מגע ותנועה שונים בהפקת הצליל), לעודד העזה בביטוי סובלימטיבי של רגשות ודחפים מופנמים בד בבד עם טיפוח יכולת ריסון ושליטה עצמית (נגינה ועצירה, שינויי טמפו ודינמיקה – שמירה על פעמה, האצה והאטה, הגברה והחלשה), לתרגל כישורים בין-אישיים  (נגינה יחד ובתור והקשבה לחברים), לטפח כישורי שפה וכישורים קוגניטיביים (אוצר מילים חדש, חריזה, הבנת הנחיות, זיכרון) וכמובן לפתח יצירתיות, כושר המצאה וכישורים מוזיקליים (גובה ומשך הצליל, תבניות ריתמיות ומלודיות, פיסוק מוזיקלי, מוטיב חוזר…). נוכל לחזק תחושת מסוגלות אם נציב אתגרים תואמי התפתחות, נשמור על מסגרת משחקית נעימה, אוהדת, מכילה ותומכת, נאפשר חופש בתוך גבולות המשרים ביטחון, נעבוד עם קבוצה אך נשים לב לכל ילד וילדה בתוכה.

אז –
כיצד נהפוך את מפגשם של הילדים עם כלי הנגינה למפגש מעשיר וקסום, שממנו יצאו נשכרים מכל מבחינות שצוינו לעיל? זה לא כל כך פשוט… מפגש כזה טומן בחובו גם בעיות לא קטנות: איך לחלק את הכלים? האם לאפשר בחירה? איך למנוע רעש ובלגאן? איך לאפשר משחק וחקירה יצירתית אך גם ליצור פעילויות למידה מובנות? איך להטמיע כללים למשחק ולהישמר מפגיעות פיזיות? אנסה להתייחס לכל השאלות האלה בסדרה של פוסטים, שזהו חלקה הראשון.  

כיצד נציג את כלי ההקשה לילדים, ואיך ניצוק בהם קסם?

את כלי ההקשה נציג בצורה מוזיקלית בעזרת דקלום או שיר קטן, שיש בו חריזה, מקצב, טקסיות מסוימת, משהו משעשע, שעושה חשק לחזור עליו שוב ושוב. במהלך שנות עבודתי הרבות כמורה למוזיקה בגני ילדים חיברתי שירים ודקלומים מיוחדים, קצרים ומחורזים, המיועדים בדיוק למטרה זו. קיבצתי אותם בדיסק “מה אוהבת הגיטרה?“. השירים והדקלומים שבו מתייחסים למגוון כלי ההקשה החינוכיים, מתאימים למפגשים בגן עם הגיל הרך וגם להאזנה בבית. תינוקות יפיקו עונג מיוחד מהאזנה להפתעות הצליליות המשולבות בשירים ויגיבו אליהן.

מילות השירים קליטות, מחורזות וריתמיות. הן עושות חשק להצטרף ולחזור עליהן שוב ושוב. ביסוד השירים והדקלומים הללו עומדים לחש קסמים, הפתעה, הומור ומשחק. 

בלחש קסמים יש מעט מילים, וכשאנו חוזרות עליו שוב ושוב, נוצרת טקסיות ומתעוררת תחושה שהולך לקרות משהו מיוחד ומפתיע. מילות הקסם הן בדרך כלל קצרות, משעשעות, מחורזות ומכילות רוח שטות. כך הופכת החזרה על המילים לחוויה מיוחדת ומהנה עבור הילד. הנה כמה דוגמאות: “זברה, ג’ירפה וגם קוף, שהדלי יהפוך לתוף“, “זוהי הקבאסה, והיא אוהבת חסה“, “לא קוראים לי נטע, קוראים לי קסטנייטה“, “זהו התוף וזהו המקוש, בואו ונקיש: אחת, שתיים, שלוש!“

המשחק הוא משעשע, יש בו אתגר, דמיון, חופש והמצאות – אבל גם חוקים ברורים, שעליהם יש לשמור. ילדים לומדים באמצעות משחק.

בהפתעה כרוכים התרגשות, דריכות וציפייה: ישנו אלמנט בלתי ידוע, ואנחנו סקרנים.

הדקלומים והשירים משהים את הדחף לנגן מיד, מארגנים את התנועה הנדרשת להפקת הצליל מן הכלי ויוצרים מסגרת שבה בחלק מן הזמן משמיעים את הצליל ובחלק מן הזמן מתכוננים ושומרים על הכלי שקט. כך נוצרת הזדמנות לנגן יחד בקבוצה תוך הקשבה לצליל, כשהוא נשמע ונפסק לסירוגין. 

הדקלום או השיר מייתרים את הצורך במתן הוראות ובהצבת איסורים. לילדים ברור מתי להשמיע צליל ומתי להמתין, הציפייה לצליל עושה אותו מעניין יותר כשהוא מגיע, וחלוקת הזמן לנגינה ולהתכוננות מאפשרת את ההקשבה. גם אי השמעת הצליל נחווית כמשחק, ומתעוררת מוטיבציה פנימית לשתף עמו פעולה.

כדאי לנו לגייס את מרכיב המתח, לשחק עם הקול והאינטונציה שלנו ולהשתמש בהשהיות. הרעיון הוא להציג את הצליל של הכלי כהפתעה, כמשהו שכדאי לצפות לו ולהקשיב לו.

לא פחות מן ה”מה”, גם ה”איך” הוא חשוב ביותר. העיקרון המנחה אותי במפגש עם הילדים הוא להקשיב להם ולחפש כל הזמן את הדרך להתחבר לעולמם. חיפוש זה מפגיש אותי עם הילדה שבתוכי, מעורר את היצירתיות האישית שלי ומאפשר יצירת אינטראקציה של אמון, המצאות משחקיות משותפות, חברות ושמחה. 

השירים והדקלומים בדיסק “מה אוהבת הגיטרה?” משמשים תחילה לתצוגה ראשונית של כלי ההקשה בפני הילדות והילדים.
בהמשך, אם וכאשר נחלק כלי הקשה לילדים, נחזור על השירים גם כשהכלים בידיהם, וכך ניעזר בשירים לארגון הנגינה והתנועה וליצירת מרחב קבוצתי ומשחקי של קשב.

מתי נחלק את כלי הנגינה לילדים?
על כך בפוסט הבא!